ג'יימס קוק היה האירופי השלישי שירד אל רפה נוי.
יומנו של ג'יימס קוק מביקורו באי הפסחא ב-1774
הטקסט הזה לקוח מהספר A Voyage Towards the South Pole and Round the World, Volume 1 משנת 1777 מאת ג'יימס קוק, שבו פרסם את היומן שניהל במסעו השני מסביב לעולם בשנים 1772-1775 עם הספינות רזולושן ואדוונצ'ר.
מחבר: ג'יימס קוק
הערות: מרקוס אדנסקי
פרק VII
המשך המסע מניו זילנד לאי הפסחא, והקורות שם, עם תיאור משלחת לגילוי פנים הארץ, ותיאור כמה מן הפסלים הענקיים המופלאים שנמצאו באי.
מרץ 1774
בשמונה בבוקר, ב-11, נראתה יבשה מראש התורן, בכיוון מערב, ובצהריים מן הסיפון, משתרעת ממערב 3/4 צפון עד מערב לפי דרום, במרחק כשתים-עשרה ליגות.
ב-13, בערך בשמונה בבוקר, נקבעה הרוח, שהייתה הפכפכה רוב הלילה, מדרום-מזרח, ונשבה במשבים עזים מלווים בגשם; אך לא חלף זמן רב עד שמזג האוויר התבהר. מאחר שהרוח נשבה עתה היישר אל החוף הדרום-מזרחי, שאינו מעניק את המחסה שחשבתי בתחילה, גמרתי אומר לחפש מעגן בצדדים המערבי והצפון-מערבי של האי. לשם כך הפלגתי סביב הכף הדרומית, שמולה שוכנים שני איונים קטנים, הקרוב לכף גבוה ומחודד, והאחר נמוך ושטוח למדי. לאחר שעקפנו את הכף והגענו מול חוף חולי1, מצאנו עומקים של שלושים וארבעים פאתום, קרקעית חולית, כמייל מן החוף. כאן יצא אלינו קאנו שבו שני אנשים. הם הביאו עמם אשכול בננות, ששלחו אל הספינה בחבל, ואחר כך שבו אל החוף. דבר זה נטע בנו דעה טובה על תושבי האי, והפיח בנו תקווה להשיג מזון טרי, שבו היה לנו מחסור גדול.
1) אנקנה.
מאחר שעגנו קרוב מדי לשפת שרטון, הדפה אותנו ממנו רוח רעננה מן היבשה בערך בשלוש לפנות בוקר; על כך הונף העוגן, ונפרשו מפרשים כדי לשוב אל השרטון. בעוד הספינה מתמרנת פנימה, ירדתי לחוף בלוויית כמה מן האדונים, כדי לראות מה עשוי האי לספק לנו. ירדנו בחוף החולי, שבו התקבצו כמה מאות מן הילידים, שהיו כה קצרי רוח לראותנו, עד שרבים מהם שחו לקראת הסירות. לאיש מהם לא היה בידו ולו מקל או כלי נשק מכל סוג. לאחר שחילקנו ביניהם כמה תכשיטי זוטות, סימנו שאנו רוצים משהו לאכול, ועל כך הביאו כמה תפוחי אדמה, בננות וקני סוכר, והחליפו אותם במסמרים, במראות ובפיסות בד.
עד מהרה גילינו שהם גנבים מיומנים ורמאים בחליפין שלהם ככל עם אחר שפגשנו עד כה.
לפני שהפלגתי מאנגליה נמסר לי שספינה ספרדית ביקרה באי זה ב-17691.
1) דון פליפה גונסאלס ב-1770.
ליד המקום שבו ירדנו לחוף היו כמה מאותם פסלים שהוזכרו קודם, ואותם אתאר במקום אחר.
מוקדם בבוקר שלמחרת שלחתי את הלוטננטים פיקרסגיל ואדג'קום עם פלוגת אנשים, בלוויית כמה מן האדונים, לבחון את הארץ.
הם עזבו את החוף בערך בתשע בבוקר, ופנו בשביל שהוביל לרוחב האי אל צדו הדרום-מזרחי, ואחריהם המון גדול של ילידים, שדחקו בהם מאוד. אך עוד לא הרחיקו לכת, וכבר הופיע אדם בגיל העמידה, מקועקע מכף רגל ועד ראש, ופניו צבועות במעין צבען לבן, וחנית בידו, והלך לצדם, תוך שהוא מסמן לבני ארצו לשמור מרחק ולא להטריד את אנשינו. משהשיג זאת במידה סבירה, הניף פיסת בד לבן על חניתו, העמיד את עצמו בראש והוביל את הדרך, עם דגל השלום שלו, כפי שהבינו זאת. לאורך רוב הדרך לרוחב האי הייתה לקרקע חזות צחיחה, שכן הייתה חרסית יבשה וקשה, מכוסה אבנים בכל מקום; אך למרות זאת היו כמה חלקות גדולות נטועות תפוחי אדמה; וכמה שדרות בננות, אך לא ראו פרי על אף אחד מן העצים. לעבר החלק הגבוה ביותר של קצה האי הדרומי נראתה הקרקע, שהייתה אדמה אדומה ועדינה, טובה הרבה יותר, הצמיחה עשב ארוך יותר ולא הייתה מכוסה אבנים כמו בחלקים האחרים; אך כאן לא ראו לא בית ולא מטע.
בצד המזרחי, סמוך לים, נתקלו בשלוש במות של בניית אבן, או ליתר דיוק בחורבותיהן.
ממקום זה הלכו בעקבות קו החוף לצפון-מזרח, כשהאיש עם הדגל עדיין מוביל את הדרך.
בשקע קטן, בחלק הגבוה ביותר של האי, נתקלו בכמה גלילים כמו אלה המונחים על ראשי הפסלים.
במורד ההר לעבר המערב נתקלו בבאר נוספת, אך המים היו מינרליים מאוד, על פניהם שכבת ירוקת עבה, וצחנתם בלתי נסבלת. אולם ההכרח אילץ כמה מהם לשתות מהם; אך עד מהרה חלו מהם כל כך, שהקיאו אותם באותה דרך שבה נכנסו.
בכל הסיור הזה, כמו גם בזה שנערך ביום הקודם, נראו רק שניים או שלושה שיחים.
פרק VIII
תיאור האי, תוצרתו, מיקומו ותושביו; הליכותיהם ומנהגיהם; השערות בדבר שלטונם, דתם ועניינים אחרים; עם תיאור מפורט יותר של הפסלים הענקיים.
מרץ 1774
הם לא ראו בעל חיים מכל סוג, ורק מעט מאוד ציפורים; וגם לא שום דבר שיוכל לפתות ספינות שאינן במצוקה קיצונית לעגון באי זה.
את תיאור הסיור הזה קיבלתי ממר פיקרסגיל וממר ויילס, אנשים שעל אמינותם יכולתי לסמוך; ועל כן החלטתי לעזוב את האי למחרת בבוקר, שכן לא היה מה להשיג שיצדיק שהייה ארוכה יותר; שהרי המים ששלחנו אל הסיפון לא היו טובים בהרבה מאילו נשאבו מן הים.
הייתה דממה עד עשר בבוקר של ה-16, אז קמה רוח קלה ממערב, בליווי ממטרי גשם כבדים שנמשכו כשעה. משהתבהר מזג האוויר, פרשנו מפרשים, יצאנו לים והמשכנו לשוט הלוך ושוב, בעוד קצין נשלח לחוף עם שתי סירות לקנות כל מזון טרי שהילידים אולי הביאו; שכן העריכתי שכך יהיה, משום שלא ידעו דבר על הפלגתנו. המאורעות הוכיחו שלא טעיתי; שכן הסירות עשו שתי נסיעות לפני רדת הלילה, ואז העלינו אותן לסיפון ופרשנו מפרשים לצפון-מערב, ברוח קלה מצפון-צפון-מזרח.
אמסור עתה פרטים נוספים על אי זה, שהוא ללא ספק אותו אי שבו עגן האדמירל רוחבן באפריל 1722, אף שהתיאור שמסרו עליו כותבי אותו מסע אינו הולם אותו כלל כיום. ייתכן גם שהוא אותו אי שראה קפטן דייוויס ב-1686; שכן במבט ממזרח הוא תואם היטב את תיאורו של וייפר, כפי שכבר ציינתי. בקיצור, אם אין זו הארץ, הרי שתגליתו אינה יכולה לשכון הרחק מחופי אמריקה, שכן קו רוחב זה נחקר היטב מן המרידיאן ה-80 עד ה-110. קפטן קרטרט הרחיק בו הרבה יותר; אך נתיבו נראה מעט דרומי מדי. אילו מצאתי מים מתוקים, הייתה כוונתי להקדיש כמה ימים לחיפוש האי הנמוך והחולי שבו נתקל דייוויס, דבר שהיה מכריע את השאלה. אך משלא מצאתי מים, ועוד דרך ארוכה לפניי בטרם אהיה בטוח שאשיג אותם, ובהיותנו זקוקים למזון טרי, ויתרתי על החיפוש; שכן עיכוב קל עלול היה לגרור תוצאות רעות לאנשי הצוות, שרבים מהם החלו לסבול, מי יותר ומי פחות, מצפדינה.
אין צורך שאומה כלשהי תתחרה על כבוד גילויו של אי זה, שכן מעטים המקומות המציעים פחות נוחות לספנות ממנו.
זוהי תוצרתו של אי הפסחא, או ארץ דייוויס, השוכן בקו רוחב 27° 5' 30" דרום, קו אורך 109° 46' 20" מערב.
1) טורומירו, בלטינית Sophora toromiro, המוכר במקום בשם טורומירו.
בשל כך, ובשל שאר אי הנוחות שכבר הוזכרו, רק ההכרח יביא מישהו לעגון באי זה, אלא אם אפשר לעשות זאת בלי לסטות הרבה מן הדרך; ובמקרה כזה, עגינה כאן עשויה להועיל, שכן האנשים נפרדים ברצון ובנכונות מן המזון הטרי שיש להם, ובמחיר נוח. ודאי הפקנו תועלת רבה מן המעט שהשגנו; אך ספינות מעטות יכולות להגיע לכאן בלי שיחסרו להן מים, ומחסור זה אי אפשר למלא כאן. את המעט שהעלינו לסיפון לא ניתן היה לנצל, שכן אלה היו רק מים מלוחים שחלחלו דרך חוף אבנים לתוך באר אבן; את זו עשו הילידים לשם כך, מעט מדרום לחוף החולי שהוזכר פעמים רבות כל כך, והמים גאו ושפלו בה עם הגאות והשפל.
2) תות הנייר, בלטינית Broussonetia papyrifera, המוכר במקום בשם מאהוטה.
נראה שתושבי האי אינם עולים על שש או שבע מאות נפש, ויותר משני שלישים מאלה שראינו היו זכרים.
בצבעם, בתווי פניהם ובשפתם הם קרובים כל כך לבני האיים המערביים יותר, עד שאיש לא יפקפק שמוצאם אחד.
לרבים מהם אין כיום כל ידיעה זה על זה, מלבד מה שנשמר במסורת עתיקה; ובמשך הזמן הם נעשו, כביכול, אומות שונות, שכל אחת מהן אימצה מנהג או הרגל מיוחד וכו'. ובכל זאת, צופה קפדן יבחין עד מהרה בקרבה שבין זו לזו. ככלל, אנשי האי הזה הם גזע תמיר. לא ראיתי אדם שגובהו שש רגל; רחוקים הם כל כך מלהיות ענקים, כפי שטוען אחד מכותבי מסעו של רוחבן. הם זריזים ופעלתנים, תווי פניהם טובים והבעתם אינה בלתי נעימה; הם ידידותיים ומכניסי אורחים לזרים, אך נוטים לגנבה ככל שכניהם.
קעקוע, או ניקוב העור, נהוג כאן מאוד.
לבושם הוא פיסה או שתיים של בד מרופד, בגודל של כשש רגל על ארבע, או מחצלת.
1) קוק מתכוון ל-paoa: אלה קצרה ששני פרצופים מגולפים בשני צדיה, ליד הידית.
בתיהם הם בקתות נמוכות ועלובות, הנבנות כך: נועצים מקלות זקופים באדמה, במרחק שש או שמונה רגל זה מזה, ואז מכופפים אותם זה אל זה וקושרים אותם יחד בראשם, וכך נוצרת מעין קשת גותית. המקלות הארוכים ביותר מוצבים באמצע, והקצרים יותר בכל צד, ובמרחק קטן יותר זה מזה, וכך המבנה גבוה ורחב ביותר באמצעו, ונמוך וצר יותר לעבר כל קצה. אליהם נקשרים אחרים במאוזן, והכול מכוסה בעלי קני סוכר. הפתח נמצא באמצע אחד הצדדים, עשוי כמעין אכסדרה, ונמוך וצר כל כך שאדם יכול להיכנס בו רק על ארבע. הבית הגדול ביותר שראיתי היה באורך של כשישים רגל, בגובה שמונה או תשע רגל באמצעו, ושלוש או ארבע בכל קצה; רוחבו בחלקים אלה היה כמעט שווה לגובהו. לאחדים יש מעין בתים מקומרים הבנויים באבן, ובחלקם מתחת לאדמה; אך מעולם לא הייתי באחד מאלה.
1) המונח הנכון הוא 'ariki.
1) Mōai.
2) 'Ariki.
3) mo - כדי
או להיות מסוגל
, ai - להתקיים
, ומכאן שהמשמעות האמיתית היא להיות מסוגל להתקיים
או כדי שיוכל/שתוכל להתקיים
. ועם זאת, מאחר שפסלי המואי הם מצבות קבורה לראשי השבטים שנפטרו, התרגום של קוק אינו רחוק מאוד מן האמת.
מלבד שרידי העת העתיקה, שהיו רבים למדי, ולא נמצאו בשום מקום אלא על חוף הים או בקרבתו, היו ערימות אבנים קטנות רבות, שנערמו במקומות שונים לאורך החוף.